מי אתה ומה עשית לבן המתוק שלי??

יש פה הורים למתבגרים???

זוכרים את הפעם הזו שהוא התחצף אבל אחרת?

זה כבר היה עוצמתי יותר, פוגעני יותר, זה עבר את הגבול (לפחות אז חשבתם ככה...)

בכל פעם כשאני פותחת אסיפת הורים בכיתה י', אני אומרת להורים שאני מעריצה אותם מעצם היותם הורים למתבגרים.

עם השנים כבר למדתי צניעות מהי בהורות. כבר הייתי הרי במקום המצקצק כרווקה וגיליתי שמה שרואים מכאן לא תמיד רואים משם...

27.12.22 זה היום שלי, אולי שלנו... היום שבו נחצה הגבול המשמעותי הראשון, היום שבו הייתי צריכה לעבוד קשה בין הרגש לבין השכל.

היום שהסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי: "מי אתה ומה עשית לבן המתוק שלי??"

אסור לנו להסתכל ולהתייחס רק למופע החיצוני הכועס, הבועט, המנסה ולפעמים שמצליח להעליב.

אנחנו חייבים, אנחנו נדרשים לראות את המעבר, את הרגש. זה לא אומר שנקבל את כל מה שהוא יעשה, זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות שק חבטות.

זה רק אומר שאנחנו עוצרים רגע ולא נסחפים יחד איתם למערבולת.

גם בים אסור לנו להתנגד לזרם. זה רק יחליש ויעייף אותנו.

כמו בים, כך עם הילדים. להתחיל להסביר לו שהוא חצוף, מבולבל, מה בסה"כ קרה? איך הוא מעיז ומה הוא חושב לעצמו?

כל אלו... לא יקדמו לא אותם ולא אותנו לחוף מבטחים...

אז מה כן?

"אני רואה שאתה ממש נעלבת/ פגוע/ כועס אם ככה אתה מדבר אליי... אני יודעת שזה לא מתאים לך... אנחנו נדבר שתרגע..."

כשהוא נרגע אז אפשר לדבר... וגם שם... נאומים גדולים לא יועילו.

הם יודעים היטב שעברו את הגבול. אפשר להגיד שזה היה לכם קשה לשמוע את מה שהם אמרו, לבדוק אולי מה יכול לעזור להם כשהם כועסים.

נסו בכל הכוח לשלוט בילד/ה הקטנ/ה של עצמכם שרוצה לצוץ החוצה. בילד הזה שרוצה לבעוט חזרה. בילד שרוצה להגיד: "מה נראה לך?? שאתה תדבר אליי ככה ועכשיו אני יענה לך???" או "אין לך זכות לבקש ממני עכשיו משהו" וכל החברים שלהם...

נסו. האם זה תמיד יעבוד?

כנראה שלא...

תמיד שווה לנסות...