יש רגעים בהורות שבהם אנחנו פשוט לא יודעים יותר מה לעשות.
כבר ניסינו לדבר, להסביר, להציב גבולות, לוותר, להתעקש, להתקרב
ושום דבר לא באמת משתנה.

לאט לאט, מתגנבת תחושה שאיבדנו את הדרך.
שהילד שפעם ידענו איך להגיע אליו הולך ומתרחק,
שהבית הפך לזירה של מאבקים, ושגם אנחנו כבר לא ההורים שחשבנו שנהיה.

בתוך כל זה יש לא רק את התסכול והזעם,
יש חוסר אונים. פחד על הילד שלי. יש כאב על היחסים.
ולפעמים יש גם רגעים שבהם כמעט מאבדים תקווה שאפשר שיהיה אחרת.

מהמקום הזה, אפשר להתחיל...