כוחות על

כמה קשה לנו לראות את הילד שלנו עומד מול קושי, תסכול, לדעת שבכוחנו לעזור לו, לפתור לו ופשוט לא לעשות דבר (כמעט). לראות את הדמעות, את שברון הלב ולתת לו להתמודד. הבחירה בידנו, אנחנו יכולים לאפשר לו להיות מתוסכל או להחליש אותו, להתבונן בכאן ועכשיו או לראות את המבוגר שיהפוך להיות.

רק ילד ששריר התסכול שלו מפותח, ילד שגדל מהתמודדות להתמודדות יכול להעריך את עצמו באמת, לסמוך על עצמו ולפתח דימוי עצמי וערך עצמי חיובי.

הבוקר הבת שלי בת השש וחצי שכחה את המסכה של בבית.

היא נכנסה לדריכות במהירות הבזק ואני מנסה שלא להידרך בעקבותיה, לא לתת פתרונות ולא לפתור בעצמי ובפשטות את הבעיה ולחזור הביתה ולקחת את המסכה שנשכחה.

בזמן שהיא מנסה לחשוב מה היא יכולה לעשות, ואחרי שהיא מעלה רעיון אחר רעיון וישר פוסלת אותו, אח שלה הגדול צועק לעברי, "אמא תזדרזי, אנחנו כבר מאחרים". זה היה הרגע שהכריע, שלא נאמר שהכניע. הילדה שלי שכל כך אוהבת לשלוט על הסיטואציות השונות בחייה, לא שלטה כרגע וקרה אחד הדברים שהיא הכי סולדת מהם, היא מאחרת.

היא ביקשה שאכניס אותה לכיתה ועד שהשומר קיבל את האישור המיוחל שאוכל להכניס אותה, היא כבר עשתה את החשבון לבד היא מאחרת יותר ויותר, נתנה לי חיבוק ונכנסה לבד לכיתה. נכנסה בוכה כמו שרק היא יודעת לבכות אבל היא נכנסה. לבד. ואני עמדתי, לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. לא יכולתי לוותר על רגע הגאווה הגדול הזה.

הילדה שלי, ראתה את הכוחות שבה! אספה את עצמה ובחרה להיכנס לבד לכיתה על אף שהיא מתפדחת להיכנס באיחור ועל אף שהיא כל כך לא אוהבת להיות פגיעה מול אחרים ושיראו שהיא בוכה.

על כמה אני גאה בה ושהיא באמת מלכה כמו שהיא תמיד אומרת על עצמה.

שאלתי אותה אם היא גאה בעצמה ואיך היא פתרה את הבעיה? והיא חייכה את החיוך הגדול שלה וענתה, באמת אין עליי! אני תמיד בסוף יודעת להסתדר.

רק ילדה שנכנסת בוכה לכיתה יכולה לענות תשובה כזו. אם הייתי חוזרת הביתה לתת לה את המסכה, הייתי מספרת לה בשקט בשקט שאין בה את הכוחות להתמודד עם סיטואציות שלא פשוטות עבורה, הייתי מספרת לה שאני דואגת לה במקום לסמוך עליה.

ובפעם הבאה שהיא תשכח מסכה, תאחר, תיפגש בקושי אחר, בין דמעה לדמעה, אזכיר לה את הרגע הזה שהיא ידעה להסתדר ואזכיר לה שיש בה כוחות על.