זה שלו...
"החלטתי הפעם שאני עושה את שיעורי הבית של החופש היום או מחר. אני רוצה לסיים אותם ישר בתחילת החופש בשביל שלא יהיה לי לאח"כ".
כעבור שבועיים ויומיים, אני בדיוק מתיישבת עם המשפחה שנותרה מאירוח של 42 אנשים (אבל היי, מי סופר?!), מחזיקה לי את כוס היין הלבן, הקר, הטוב והמיוחל....ואז הוא ניגש אליי...
"אני חייב לשבת עכשיו על השיעורים. לא עשיתי כמעט כלום. אני צריך אותך, אני לא מבין, אני לא יודע למה מתכוונים בשאלות האלו".
וישר אחר כך...
אם את לא מוכנה לעשות בשבילי דברים, אני לא יעשה בשבילך דברים. לא איכפת לך ממני, את מעצבנת! אין בעיה אמא, אין בעיה... תזכרי...
אחרי שהוא סיים להוציא הכל (נדמה לי ככה לפחות), שאלתי אותו אם הוא חושב שהוא יכול לעבור לנושא אחר, למשל לשפה כי עכשיו אני יושבת עם המשפחה וכשאסיים אם יהיה עוד זמן לפני השינה, אעזור לו בשמחה.
שיעורי הבית שלו, הם ממש שלו. אני יכולה ורוצה לעזור לו כשהוא זקוק לעזרה לימודית, לחיזוק, עידוד ותמיכה ברגעים מתסכלים ובעיקר אני רוצה לאפשר לו מרחב שבו הוא לוקח אחריות כי הלמידה שלו לאורך השנים היא ממש אבל ממש שלו.
בתור מחנכת בתיכון אני רואה את הילדים האלה שרגילים שההורים שלהם לוקחים אחריות על הלמידה שלהם. לרוב הם יהיו אלו שההורים שלהם ינסו לסדר להם מבחן נוסף, הארכת זמן להגשת העבודה, הם לפעמים אלו שיעשו את העבודה בשבילם, או רק יעזרו בניסוח ויוסיפו עוד כמה שורות, יתקשרו בעצמם לברר על מה המבחן.
אני רואה את הילדים שיודעים שהלימודים זו המשימה שלהם. הם לרוב יהיו אלו שיגידו "לא הצלחתי הפעם כי לא למדתי" ולא יסבירו למורה שהיא לא לימדה את החומר, הם ידאגו לסדר את הדברים מול המורים באופן ישיר ועצמאי, הם יוותרו על ללכת לחדר כושר כי הם הצליחו לסדר לעצמם שיעור פרטני לפני מבחן. הם יהיו אלה שלמרות שהחברים שלהם מתעסקים באין ספור דברים אחרים, הם ישבו ויעשו את העבודה. הם התלמידים שיציבו לעצמם יעדים ריאליים ביחס לעצמם ויעמדו בהם.
הם עושים את כל זה לא כי ההורים שלהם מפעילים עליהם לחץ, לא כי מחכה להם פרס גדול אם יוציאו ציון טוב, הם עושים את זה כי הם יודעים שזו המשימה הפרטית שלהם ומה שיש להם זה בזכותם ומה שאין להם זה בגלל הבחירות שלהם. הם לא עסוקים בשתו לי ואכלו לי, הם עסוקים בלעשות עבור עצמם.
בחזרה לשחר... הוא סיים את כל שיעורי הבית בסופו של דבר והוא היה גאה בעצמו ואני הייתי גאה בו. הייתי גאה בו כי הוא אסף את עצמו, לקח אחריות וויתר על ללכת למימונה השכונתית המופלאה (ויתור אדיר מבחינתו) והגיע אליה 10 דקות לפני הסוף, כי היה חשוב לו לסיים את הכל. היה חשוב לו, לא לי. מעולם לא היתה בבית שלנו התניה הקשורה ללימודים, או עימותים והרמת קול. את זה אני שומרת לדברים אחרים....
תגובות