ותודה לאל שלא בכביש 6
נסיעה לילית.
אני לא מרבה לנהוג נסיעות ארוכות ובטח שלא בחושך, אבל אתמול זה קרה. לקחתי את חמשת ילדיי שיחיו טוב ונסעתי לאמא שלי ברמת השרון. בשמונה ועשרים בערב הנעתי את האוטו חזרה הביתה לבית העמק ולהערכתי לא עברו 15 דקות וכולם נרדמו. רגע לפני צומת טל-אל, אני כבר מרגישה את הסוף המיוחל, עמית, בן השתיים, מתעורר בבכי, שחר, בן עשר, מתעורר ממנו ואני מבקשת שיבדוק איפה המוצץ שלו, "מה יש לרונה (בת ארבע וחצי) הדפוקה הזאת שלוקחת לו את המוצץ" הוא מתעצבן. "תביאי לו את המוצץ כבר" הוא צועק עליה ואז הכל התחיל...
המוצץ נפל לה
עצרתי בתחנת אוטובוס הקרובה
חיפשנו אותו ותוך כדי, בטעות, כמובן, סינוורתי את רונה עם הפנס של הפלאפון
עכשיו גם רונה המסונוורת בוכה ובוכה
עמית ממשיך לבכות
שחר צועק על רונה "למה את בוכה?"
שירה (בת תשע) מתעוררת וצועקת שאי אפשר לישון ככה
ואני - מצאתי את המוצץ!!!!!
אני מתחילה לנסוע שוב
עמית מפסיק לבכות
רונה ממשיכה לבכות
שחר ממשיך לצעוק על רונה
שירה ממשיכה לצעוק על רונה
שני (בת השבע) בוכה שאי אפשר לישון ככה ומתי כבר מגיעים הביתה
ותודה לאלוהים שזה קרה 10 ק"מ מהבית ולא איפשהו באמצע כביש 6 כי אז, כנראה, גם אני הייתי מצטרפת, עוד לא ברור לגמרי למי - לבוכים או לצועקים.
תגובות