הרגעים האלה...
"היום אחרי הגנים והמרכזון אנחנו נוסעים כולנו למקס סטוק לקנות לכם אביזרים לפורים ואח"כ הולכים לאכול במקדונלד'ס!!!!". בין קולות ההתרגשות של הילדים שלי, התחילה המחשבה הפנימית שלי... כן? באמת? את כולם? לבד? למה? כי אני יכולה? נו אז מה אם אני יכולה, אני באמת רוצה את האתגר הזה?
הרגעים האלה שאנחנו רוצים לעשות משהו עם הילדים שלנו, או צריכים לעשות ועם קבלת ההחלטה אנחנו נכנסים לאי שקט...
רמת המתח שהיתה בי היום שלקחתי את רונה לבדיקת דם היתה חזקה בהרבה מסיפור ה"מקס סטוק"...
לפעמים זה מצליח, לפעמים איך נאמר... פחות, לפעמים בלי שום קשר לתוצאה זה גוזל המון אנרגיות, לפעמים אנחנו מבטיחים לעצמנו שזו הפעם האחרונה!!!
הרגעים האלה שאנחנו רוצים לעשות משהו עם הילדים שלנו, או צריכים ועם ההחלטה אנחנו נכנסים לאי שקט... הרגעים האלו תלויים בתחושת המסוגלות שלנו באותה נקודת הזמן. לפעמים אנחנו מרגישים כל יכולים, אומרים את המשפטים הנכונים, סבלניים ואמפתיים ומנהלים את הדברים בצורה כזו שאנחנו לא מבינים איך לא צילמו אותנו הרגע לפרסומת או סליחה, אפילו לסדרה וישנם רגעים שאפילו המשימות הפשוטות ביותר כמו התארגנות בוקר, ארוחת ערב, מקלחות מרגישות לנו נצחיות ומאתגרות ביותר אז איך הולכים עם כל הילדים לקנות עכשיו נעלים????.
לכל אחד מאיתנו יש את אלה ואת אלה ושרק נזכור לעוף על עצמנו כשאנחנו למעלה ולחבק את עצמנו כשאנחנו למטה. שנדע להבין מה עבד לנו הפעם ושנדע למחול לעצמנו כשזה לא עובד לנו ואם אנחנו רוצים גם על הדרך ילדים שיודעים לפרגן לעצמם ולמחול לעצמם, כדאי שנצליח לשתף אותם בתחושות שלנו כלפי עצמנו כשמשהו מצליח לנו ולשתף אותם איך אנחנו סולחים לעצמו גם כשהכל משתבש...
אין יותר משחרר מלגדול עם הורה שלא הכל מצליח לו, אין יותר משחרר מלגדול עם הורה שחושש, אין יותר משחרר מלגדול עם הורה שטועה, שיודע לבקש סליחה, שיודע למחול לעצמו ולילדו...
תגובות