הקשת תצא
נסו להיזכר רגע ביום הזה שיצאתם מהבית ביום גשום, העננים היו קודרים, כמה קר וחשוך היה ופתאום ראיתם את הקשת יוצאת. איך פתאום הלב מתמלא... פתאום זה לא סתם בוקר חורפי, פתאום הוא היה לפלא. עכשיו כבר פחות ממהרים, רגע עוצרים את האוטו, מסתכלים, מתפלאים, אולי אפילו מצלמים.
לכל אחד מאיתנו יש את הרגעים האלו, שבהם אנחנו מתבוננים בילד שלנו ורואים בו בעיקר את העננים הקורדים שבו. כל דבר שהוא עושה מכעיס / מעצבן / מתסכל / מייאש (מחק את המיותר, אם יש כזה) אותנו. יש תחושה שקשה פשוט להכיל את עצם המפגש איתו. זה הילד שיצליח להוציא מאתינו את המפלצת שחבויה בנו, זה הילד שישמע מאיתנו הרבה "אוף", "די" ו"נמאס לי" במקרה הטוב ו"נמאס לי ממך" בקטסטרופ. זה הילד שיוקל לנו כשהוא יעדכן כשהוא הולך לחבר, זה הילד שנדע שאחר הצהריים איתו הולך להיות לנו מאתגר.
לפעמים זה יהיה אותו הילד שמאתגר אותנו, אצלי זה מתחלף. כל פעם אחד בתורו ויש כאלה "חרוצים" שעולים לתורנות כפולה.
התפקיד ההורי שלנו הוא הוא פשוט להיות בהקשבה וברגישות
מספקת בשביל לראות, גם בתוך הזמן המאתגר,
את אותם הרגעים, אפילו הקטנים ביותר, שהם עושים משהו טוב.
משהו טוב עבור עצמם, עבור מישהו אחר, עבור הבית.
ואז ברגע הזה, להגיד להם עד כמה אנחנו גאים בהם, עד כמה זה נפלא שהצליחו הפעם, עד כמה הבחירה שלהם היתה מוצלחת איזה אחים נפלאים הם ועוד.
אם נדע להתפעל מזה שהפעם הוא ישר לקח את הגרביים ושם בכביסה, מזה שהיום היא קמה בזמן מהמיטה, מזה שהיא שאלה את אחותה אם היא רוצה מסטיק וחלקה איתה,
מזה שהוא הצליח להתארגן בחצי שעה לעומת השעה של אתמול, מזה שהיא פינתה ישר את הצלחת שלה...
אם נדע על הדברים הקטנים ביותר שהם עושים לעצור את הרכב, להתפעל מהם, אולי אפילו לצלם... הקשת תצא.
..
תגובות