היא עושה רק בעדה
היא לא עושה נגדי, היא עושה בעדה... כמה קשה לזכור את זה ברגעים מסוימים וכמה הקלה יש בהבנה הזו. בטח בגילאים הצעירים יותר, הם לא עושים נגדנו, הם לא באו לעולם בשביל להתיש אותנו, בשביל לשבור אותנו. הם רק פועלים בעדם.
עוד תוכנית, עוד סוכרייה, עוד זמן במגרש, עוד זמן מסך, עוד ועוד. הם רוצים עוד. התפקיד ההורי שלנו הוא לא לאפשר את ה"עוד" על כל צורותיו, אלה להבין שזה כל כך טבעי להרגיש ככה.
אני לא מכירה את האדם הבוגר שאמר לעצמו, "די, אני לא רוצה להרוויח עוד", אני לא מכירה את האדם שאמר (בתוך מערכת יחסים בריאה), אני לא זקוק לעוד מילות אהבה, לעוד חיזורים. כל אחד מאיתנו היה שמח לעוד קצת בכל כך הרבה תחומים בחיינו. המאושרים שבניינו יודעים להוקיר תודה ולהסתפק בדברים שיש לנו ועם זאת תמיד היינו שמחים לעוד.
אז להבין את הילד שלי אומר שאני לא נפגעת כשהוא רוצה עוד, אני לא רואה בה ילדה חצופה רק כי אחרי שעה של צפייה בטלוויזיה היא אומרת רק עוד רגע ועוד רגע ולא מכבה אותה. להבין אומר שאני לא אכעס ואחשוב שהוא כפוי טובה כשהוא יבכה אחרי יום כייף שעשינו יחד, רק בגלל שלא הסכמתי לקנות עוד משהו אחרי כל הדברים שכן קנינו.
אני לא אכעס כי אני מבינה שעל אף כל מה שקיבל הוא רוצה עוד. וכשהוא נפגש עם הגבול שאומר לו "אין יותר", מותר לו להתאכזב. האכזבה שלו לא מעידה על כך שהוא לא מוקיר תודה, זה לא אומר שנכשלנו בחינוך שלו, זה רק אומר שהוא התאכזב.
כשאנחנו מאפשרים לו להתאכזב, להרגיש רגש קשה מבלי שזה ימוטט אותנו, אנחנו מלמדים אותו שאנחנו רואים אותו במקום את עצמנו. שאנחנו שמים בצד את האגו שלנו ואת הצורך הטבעי שלנו להוקרה. כשאנחנו מצליחים לקבל את הרגשות שלו, אנחנו מלמדים אותו שאנחנו מקבלים אותו כמו שהוא ולא עסוקים לסדר אותו ואת ההתנהגות שלו כמו שתתאים לנו.
אז בפעם הבאה שהילד שלכם רוצה עוד, תסתכלו לו בעיניים, תסתכלו בחמלה, באמפטיה גדולה ותגידו לו כמה אתם מבינים אותו ושזה לא אפשרי.
בהצלחה!
תגובות